מפלגת התנועה הירוקה

מפלגת התנועה הירוקה מאפשרת התפקדות ומקיימת פריימריס דמוקרטיים לבחירת הרשימה לכנסת. המפלגה התמודדה בבחירות לכנסת ה-18 אך לא עברה את אחוז החסימה.
דמי החבר במפלגה עומדים על 100 ש"ח לשנה קלנדרית. עלות דמי חבר לנוער: 30 ש"ח, לחיילים ושירות לאומי: 60 ש"ח, לסטודנטים עד גיל 26: 60 ש"ח.

מצע המפלגה

המשבר הסביבתי – משבר קיומי
המשבר הסביבתי בישראל הוא חלק ממשבר עולמי: ישראל מושפעת ממגמות גלובליות, כמו התחממות כדור הארץ, ותורמת להן את חלקה. בה בעת סובלת ישראל משורה של בעיות סביבתיות חריפות וייחודיות משל עצמה. ישראל היא בין המדינות הצפופות ביותר בעולם – אוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר, ועמה גם רמת החיים, ניצול המשאבים והצריכה הפרטית בתוך שטח קטן. ישראל, כמו מדינות אחרות, צורכת את העכשיו על חשבון המחר. תוצאותיו של חוסר האיזון בין השימוש הבזבזני והבלתי מבוקר במשאבים לבין חובת המדינה לשמר את בריאותם, את רווחתם, את איכות חייהם ואת עתידם של אזרחיה נותנות את אותותיהן בכל תחום ובכל פינה בארץ. נחלי הארץ מזוהמים, הכינרת וים המלח הולכים ונעלמים, וזיהום האוויר בערים גובה מאות קורבנות מדי שנה. הים התיכון מתרוקן מדגים ומתמלא בכימיקלים. השטחים הפתוחים נעלמים מתחת לאספלט, ונופי הארץ מתחלפים בפרוורים הסותרים כל היגיון תכנוני.

היחס לבעלי-חיים נגוע באטימות ובעיוות מוסרי.
המשבר הסביבתי אינו בגדר מותרות, שניתן לדחות את הטיפול בהם עד שיבואו על פתרונן כל הבעיות ה"קיומיות". המשבר הסביבתי הוא בעיה קיומית.
השמירה על הסביבה אינה צריכה לבוא על חשבון הרווחה הכלכלית והפיתוח; ואולם הפיתוח – הכלכלי, האורבני, התעשייתי או התחבורתי – אינו יכול להיעשות במנותק מבני האדם שהוא אמור לשרת, במנותק מזכותם ומזכות ילדיהם לסביבה נקייה ולחיים בריאים ואיכותיים. הוא אינו יכול להיעשות במנותק משאלות של שוויון ושל מוסר. אנו זקוקים לפיתוח אחר: פיתוח בר-קיימא.
ישראל צריכה לערוך שידוד מערכות כולל בטיפולה בנושא הסביבתי. במישור הממשלתי עליה להתוות תוכנית בין-משרדית רב-שנתית להתמודדות עם משבר הסביבה, לקבוע יעדים מדידים ליישומה ולהפוך את המשרד להגנת הסביבה ממשרד זעיר וזעום-תקציב לגורם ביצועי משמעותי, המסוגל להוביל תהליכים ולאכוף את החוקים הסביבתיים. במישור הפרלמנטרי יש צורך להשלים את חקיקתם של חוקים שירתיעו גורמים מזהמים, יהפכו את זיהום הסביבה לבלתי כדאי, ויקבעו נהלים לשיתוף הציבור במערכת שקופה ודמוקרטית של קבלת החלטות תכנוניות. במישור המוניציפלי יש להרחיב את הסמכויות הניתנות לרשויות המקומיות, להנהיג תקנות סביבתיות בתחומיהן וליזום מהלכים לשיפור הסביבה העירונית. השינוי אינו רק במדיניות. החלטות ממשלה וחוקים אינם יכולים לבדם להוביל לשינוי מעמיק ואמיתי במגמות חברתיות. את אלו יש צורך ללוות בפעולה למען שינוי תודעתי וחינוכי בחברה, בהטמעת השיח הסביבתי כחלק בלתי נפרד מן האתיקה האזרחית של המאה ה-21.

חברה חזקה, כלכלה אנושית
כלכלה לעולם איננה מתקיימת בחלל ריק, במנותק מהרקמה האנושית והסביבתית שממנה היא יונקת וצומחת. בניית כלכלה משגשגת ויציבה חייבת להיות מבוססת על חברה חזקה ומלוכדת, על סביבה בריאה ועל מערכות אקולוגיות מתפקדות. בעשורים האחרונים הפכה החברה הישראלית מאחת החברות השוויוניות בעולם לחברה הלוקה בפערים קיצוניים. כלכלה, המונעת אך ורק על-ידי כוחות השוק והגלובליזציה, החליפה בחטף, ללא איזונים מתאימים, את הכלכלה, שלפחות למראית עין הייתה מכוונת לשירות הקהילה והאזרחים שלה. המשק הישראלי צומח בשיעורים מרשימים, אך הצמיחה מתרכזת בפריסה גיאוגרפית קטנה מדי, בשכבות חברתית מצומצמות מדי ובידיים מעטות מדי – ומותירה רבים מאחור.
השירותים הציבוריים: מערכת החינוך, מערכת הבריאות והמערכת הסוציאלית נשחקים, ומפנים את הדרך לצמיחה של מערכת שירותים פרטית או סמי-פרטית. כך נוצרות שתי רמות של שירותים: אחת לעשירים ואחת לעניים. בעלי אמצעים קונים לעצמם שירותי רווחה פרטיים משופרים, חינוך פרטי וקרנות פנסיה יקרות, בעוד מערכת הרווחה הממלכתית שוקעת בניוון. לא פחות מהצורך לעמוד ביעדים המקרו-כלכליים של צמיחה ואינפלציה חובתה של ישראל להיאבק בעוני ובפערים. חובתה לדאוג לכך שיותר אנשים יוכלו להשתלב בכלכלה ובמשק העבודה על-ידי השקעה מסיבית בחינוך ובהכשרה מקצועית. בד בבד אין לצפות שכל אדם יוכל להתאים את עצמו למשק המידע וההי-טק. על ישראל לשמר ולפתח אפשרויות תעסוקה רבות ומגוונות, המתאימות לכישורים שונים ולצרכים קהילתיים שונים. זכותו של כל אזרח ישראלי להתפרנס בכבוד ולחיות בכבוד – על ישראל לקבוע ולאכוף שכר מינימום הוגן לכל עובד. על המדינה לספק לקשישים, לאמהות החד-הוריות, למובטלים, למהגרי עבודה ולקבוצות ייחודיות נוספות תנאים לקיום מכובד, ולא לשלוח אותם לחסדי נדבנים.
הכלכלה נועדה לשרת את רווחת החברה, אך היא גם נשענת על שירותי החינם של המערכות האקולוגיות. עלינו להגן על המערכות הללו גם לטובת הכלכלה. מה שקיבלנו פעם כמובן מאליו – אוויר נקי, מים צלולים, אילנות שמספקים חמצן ומייצבים את הקרקעות – כבר אינו בגדר מובן מאליו. קריסת המערכות הטבעיות גובה מחיר כבד מהכלכלה, ומאיימת על היציבות הכלכלית המקומית והעולמית, כפי שמעידה העלייה במחירי המזון והמחצבים. אין לנו אפשרות להמשיך בצמיחה שהורסת את המערכות שבהן היא תלויה.

תעשיה ירוקה – המהפכה התעשייתית של המאה ה- 21
ירוק הוא הכלכלה של העתיד – והוא גם התעשייה של העתיד. בעולם, שבו גוברת ההבנה ששגשוג כלכלי יכול להתקיים רק בצד סביבה בריאה ובת-קיימא, תעשייה כבדה ומזהמת, בזבזנית במשאבים, לא תוכל לשרוד. שם המשחק ביזמות התעשיתית העולמית כיום הוא פיתוח טכנולוגיות נקיות והורדת העלות הסביבתית של הייצור. הדבר אינו נובע רק מרצון טוב, אלא מעוגן באמנות בינלאומיות להפחתת התחממות כדור הארץ שישראל חתומה עליהן. המעבר לתעשייה נקייה אינו עול – הוא הזדמנות כבירה. ישראל יכולה להישאר מאחור – או להיות בין המובילות של המהפכה התעשייתית הבאה בעולם. התעשייה הקיימת יכולה לחדש את עצמה ולא לזהם. המדינה מצדה צריכה לאותת, דרך קנסות ותמריצים, שאין אפשרות אחרת. מתן השכלה ותמריצים לעידוד מחקר ופיתוח יאפשרו יוזמות חדשות ויצמיחו מאות עסקים חדשים. בשנים הבאות יכולה ישראל ליצור אלפי מקומות עבודה בתחום האנרגיה המתחדשת ולהפוך למעצמה בענף זה, וכך גם תשתחרר מהתלות במדינות אחרות ובאנרגיה מיושנת הגורמת למשבר האקלים. התנועה הירוקה תיזום פרויקט לאומי לעצמאות משק האנרגיה הישראלי, שיהיה מבוסס על אנרגית שמש, עד שנת 2050.

מחזקים את האזרחות – מחיים את הדמוקרטיה
הדמוקרטיה הישראלית שרויה במשבר. שיעורי ההצבעה בבחירות יורדים בהתמדה, וחותרים תחת הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים ושל החלטותיהם. חמור מכך, הם מעידים על אובדן האמון של האזרחים בישראל ביכולתם להשפיע על מערכות השלטון ועל החיים הציבוריים בכלל. ההנחה הרווחת היא שאין טעם להשתתף בבחירות, משום שהמנהיגים דואגים רק לעצמם ולמקורביהם, משום שהתהליכים הפוליטיים נגועים בשחיתות מובנית, ומשום שבכל מקרה אין לאזרח הישראלי יכולת להשתתף בעיצוב עתידו. אין לו יכולת להשפיע על החלטות של מלחמה ושלום או של חלוקת תקציבים לאומיים, כפי שאיש אינו שואל לדעתו ביחס לבניית מגדל ברחוב שלו או לסגירת חוף הים. הניכור והאדישות של הישראלים כלפי המערכת הפוליטית, שחיקת התפיסה האזרחית שלהם וההסתגרות באתוס של "איש לביתו" הם סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית. הדרת הרגליים מהקלפי, כמו הדרת הרגליים ממעורבות ציבורית, הופכת את התהליך הפוליטי בישראל למנותק מהאזרחים, ממה שמעסיק אותם וממה שהם זקוקים לו.
הדרך להחיות את הדמוקרטיה הישראלית היא בפיתוח הקהילה האזרחית והעצמת מושג האזרחות. הישראלי צריך להיות שותף, במישרין או באמצעות נציגים, ביותר תהליכים ומוסדות שבהם מעוצבים החיים הציבוריים במדינה. אין סיבה שתהליכים אלה ייעשו במחשכים, שקולו של האינטרס הציבורי לא יישמע בהם, ושמידע יישאר עלום. יש להגביר את שיתוף הציבור בהליכים של תכנון עירוני, בקביעת תוכניות מתאר, במוסדות תרבות, חינוך, תקשורת וספורט. להפוך את הדמוקרטיה מפורמלית למהותית, פתוחה ומשתפת. במקום שהציבור ייתפס כאויב, הוא ונציגיו בארגונים הלא-ממשלתיים צריכים להיות שותפים לדרך, ליוזמות ולחזון.
בית משפט עליון חזק ועצמאי הוא מרכיב הכרחי בהבטחת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל מאז הקמתה. בג"ץ ביסס ופיתח את זכויות האזרח, הגן על זכויות המיעוטים והקבוצות המוחלשות, ביצר את שלטון החוק ואף הביא לשיפור מסוים במדיניות הסביבתית של ישראל. התנועה הירוקה תפעל לחזק את מעמדו של בית משפט העליון, ותתנגד בתוקף ליוזמות של גורמים שונים לכרסם בסמכויותיו ובמעמדו.

מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא
אחת הבעיות המהותיות של מדינת ישראל היא היעדרם של תהליכי חשיבה לטווח ארוך ומדיניות תכנון. ישראל מתנהלת בין קדנציה לקדנציה ובין החלטה שרירותית של שר פלוני להחלטה הפוכה של השר שיירש אותו. הדבר אינו נובע רק מהתחלופה הגבוהה של הממשלות והגורמים המבצעים. הוא נובע גם מהיעדר תרבות של תכנון וחשיבה ארוכת מועד וממערכת מקצועית חסרת שיניים ולעתים נגועה בפוליטיקה. תכנון חייב להיות הכלי הראשי לעיצוב מדיניות. ללא תכנון איכותי, מושכל ואחראי, הרואה את התמונה הכוללת של צורכי העומק של החברה – מתקבלות החלטות פגומות. הדברים אמורים לגבי תכנון גיאוגרפי, אורבני ונופי, אך באותה מידה כוחם יפה ביחס לתכנון כלכלי, חברתי ומדיני-אסטרטגי.
בתחום התכנון והבנייה אמנם קיימים מוסדות בעלי מעמד סטטוטורי, אך בשל הרכבם הלקוי, ריבוי הגורמים האינטרסנטיים בתוכם והנטייה לעקוף את החלטותיהם ולהתעלם מתוכניות ומנהל תקין, פעמים רבות מדי ההכרעות שמתקבלות אינן ענייניות. במקום שגורמים מקצועיים ושקופים, הנותנים ביטוי לציבור ולנציגיו, יקבעו את פניה של ישראל ואת סדר העדיפויות שלה – נקבעת דמות המדינה בחדרי-חדרים, לפי אינטרסים ובריתות פוליטיות.
פיתוח מערכות לתכנון, המציעות כלים למדיניות, הוא חלק מעקרון הפרדת הרשויות ומשלים את עבודות הרשויות המבצעת והמחוקקת. כל החלטה תכנונית כפופה להכרעת הדרג הפוליטי הנבחר, והוא שמתווה בסופו של דבר את המדיניות; אך מדיניות שמתבססת אך ורק על החלטות פוליטיות, ללא תכנון שמכניס לתוך התהליך את הידע, התפיסות והערכים שהצטברו בעולם המקצועי ובחברה האזרחית, מניבה תוצאות בלתי ראויות, בלתי צודקות ובלתי מקובלות. יש לתת ביטוי ויכולת השפעה ממשית למגוון של גורמים, צרכים וקולות בתוך החברה, ובעיקר לשתף את הנמענים של התכנון, קרי הציבור ונציגיו, בקבלת ההחלטות.

נחלת הכלל – הנכסים ששייכים לכולנו
נחלת הכלל היא כל מה שבבעלות כולנו: האוויר, הים, הנחלים, החופים, הרחובות, כיכרות העיר, הגינות הציבוריות והנופים הפתוחים. נחלת הכלל שייכת לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, היא נשמתה של החברה ונשמתה של הדמוקרטיה. אין זכות לשום גורם, חזק ועשיר ככל שיהיה, לקחת אותה מאתנו.
אך נחלת הכלל היא אחת הזירות המופקרות ביותר של החיים הישראליים. היא נתונה תחת התקפה מתמדת מצד הרשויות ומצד גורמים בעלי עניין, כשאידיאולוגיה של הפרטה ללא מעצורים משמשת תירוץ נוח לנגוס במה שייך לכולנו ולהציעו לכל המרבה במחיר. בעלי מפעלים מתירים לעצמם להפוך את המרחב הציבורי לפח אשפה אישי לפסולת וזיהום – וחומקים מעונש; יזמים מקדמים בניית פרוורים בלתי נחוצים ושכונות יוקרה על גבי דיונות ופרחי בר; החופים נסגרים מאחורי גדרות; הרשויות מועלות בחובתן לספק מי ברז ראויים לשתייה – ומי השתייה הופכים להיות עוד סחורה בתשלום במקום זכות בסיסית; פוליטיקאים סוחרים בנכסי הכלל ומעבירים אותם לידיים פרטיות משיקולים זרים, שאינם מובאים לידיעת הציבור.
חוף הים, הגבעה והרחוב אינם רק נדל"ן. אסור למכור את העתיד בשם צרכים צרים ומיידיים. תפקיד המערכת השלטונית הוא לשמור על המרחב הציבורי – ולא למסור אותו לחזקת בעלי אינטרסים על חשבון האזרחים. מים, אוויר נקי ושטחים ירוקים הם זכויות יסוד של כל אזרח, וגורלם של כל אלה חייב להיקבע רק בשיתוף הציבור ומשיקולים של טובת הכלל.

עיר העתיד, עיר מקיימת
הערים הן המקום שבו רוב תושבי ישראל חיים, מתגוררים, עובדים ומבלים. העיר היא גם צורת היישוב הנכונה ביותר מנקודת מבט סביבתית ודמוקרטית: היא יעילה יותר מבחינת שטח, חוסכת נסיעות וזיהום אוויר, מאפשרת ניידות נוחה, ומפגישה בין אנשים, קהילות ותרבויות שונות. אבל עם השנים הפכה העיר למקום שאנשים רוצים לברוח ממנו, מהערפיח, מפקקי התנועה, מהניכור ומהעליבות. את העיר החליפו הפרוורים, הכבישים המהירים והבתים צמודי הקרקע. הללו מכלים את הקרקעות, מסכלים את האפשרות ליצירת מערכת תחבורה ציבורית יעילה, מרוקנים מתוכן את יעדי התכנון והבנייה, ומחריפים את ההפרדה המעמדית והאתנית. ישראל חייבת לעצור את מגמת הפירוור, לחזור ולעודד את היישובים העירוניים ולהפוך אותם מחדש למקום שטוב לחיות בו.
דמיינו עיר ובה מרכז תוסס, עסקים מקומיים שהרווחים שלהם נשארים בקהילה, מקום מועדף להולכי רגל ומסלולי אופניים שחוצים את העיר. דמיינו תחבורה ציבורית נקייה, שמאפשרת נסיעה מהירה ונוחה, ומערך של תשלומי אגרה בשעות הגודש למי שמגיע אל העיר ברכב פרטי. דמיינו אזורי מגורים משולבים עם עסקים, ומכסת דירות מסובסדת לצעירים, לזוגות, למשפחות ולעובדים. דמיינו גינות ציבוריות במרחק חמש דקות מכל בניין וחיי תרבות תוססים. דמיינו עתיד אפשרי. הוא קיים בעולם – והוא יכול להתקיים גם כאן.
התנועה הירוקה תוביל מהפך ברשויות. ניהול התחבורה, העסקים, המגורים, המים, האנרגיה, הגינות, הפסולת ועוד – דורש חשיבה סביבתית בת-קיימא איך לנהל את העיר לטובת כל תושביה, היום ובעתיד. כדי שזה יקרה, על הרשויות לקבל יותר עצמאות וסמכויות ביצוע בתחום הסביבתי, ועל המדינה לספק תמריצים שיעודדו מעבר לעיר ירוקה יותר. כבר כיום הערים בעולם וגם בישראל מובילות בתחומן את העשייה הסביבתית ואת ההתמודדות עם משבר האקלים. יש להסיר את החסמים הבולמים את המשך התקדמותן בכיוון זה.

שלום – צורך ביטחוני, כלכלי, סביבתי ומוסרי
התנועה הירוקה תומכת בפתרון של שלום בין ישראל לפלסטינים על יסוד העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. שלום ישראלי-פלסטיני במתווה של שתי מדינות הוא צורך בטחוני, כלכלי, חברתי, סביבתי ומוסרי, והוא תנאי חיוני לבטחון המדינה, לשגשוגה וליציבותה. על ישראל לנהל משא ומתן אחראי וממצה עם הפלסטינים, וכן עם סוריה ועם שאר מדינות האזור. קווי המתאר של ההסדר שורטטו במהלך סבבי המשא ומתן הפורמליים וביוזמות שלום בלתי פורמליות של גורמים בחברה האזרחית. סקרים מראים שעקרונות אלה מקובלים על רוב גדול באוכלוסייה הישראלית.
בשנים האחרונות איבדו רבים את האמונה בשלום ובדו-שיח. התעצמות הגורמים הקיצוניים, התגברות השנאה וההסתה, עליית הגורמים הרדיקליים ופיתוח הגרעין האיראני הם סכנות מוחשיות לביטחון מדינת ישראל ולעתיד המזרח התיכון. על כל הסכם מדיני שייחתם בין הצדדים להבטיח את בטחונם האישי של אזרחי ישראל. על כל הסכם גם לספק ערבויות לבטחונה של מדינת ישראל מפני איומים אסטרטגיים על קיומה בטווח הקצר ובטווח הארוך.
על-פי התפיסה הירוקה, ביטחון אינו רק עניין צבאי. עלינו להרחיב את הראייה הבטחונית, כך שתכלול את כל ההיבטים והגורמים שקיומנו מושפע מהם ותלוי בהם, ובראשם משק המים ומשק האנרגיה. הידלדלות מקורות המים במזרח התיכון, שינויי האקלים שיפגעו ביבולים ויאיימו על ערי החוף, האמרת מחירי המזון והאנרגיה – כל אלו הם איומים אסטרטגיים לשלום וליציבות במזרח התיכון, שאינם חמורים פחות מהאיומים הצבאיים. לטבע אין גבולות, והזיהום אינו נעצר בשעריה של ישות מדינית כזו או אחרת. התמודדות יעילה עם האתגרים הסביבתיים צריכה להיעשות בשיתוף פעולה אזורי.

חינוך – לא משאירים אף ילד מאחור
הקלישאה אומרת שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר, אלא שמאחורי ההצהרות מסתתרת אמת מרה: מערכת החינוך בישראל מתפוררת, שוקעת בבינוניות ובפערים מחריפים. בניגוד למה שמציעים האוצר, וועדות המנותקות מהמתרחש בבתי הספר, הפתרון למשבר החינוך אינו ניהולי, ואסור שייעשה ברוח ההפרטה. לא מעבר למשכורות דיפרנציאליות ול"גמישות" בפיטורי מורים יציל את החינוך, גם לא העברת מרכז הכוח למנהלים על חשבון משרד החינוך, לא כניסת כסף פרטי לבתי הספר, וודאי שלא קידום מקצועות "מועילים" כמו שיווק ופרסום במקום המקצועות ההומניים. אין פתרונות קסם, אין ולא יהיו הברקות גאוניות של ועדות. הטיפול בחינוך ידרוש משאבים רבים, יהיה ארוך, מתסכל לעתים, מערכתי ונקודתי במשולב.
רבבות מורים הוכיחו בשביתה האחרונה מחויבות לחינוך איכותי ושוויוני לכל ילד. יש לאפשר להם למלא את תפקידם ולשתף אותם בכל רפורמה בבתי הספר. כדי לתגמל את המורים על עבודתם ולמשוך את הטובים להוראה ולניהול יש להעניק להם משכורות נאותות. הצלחת בית הספר עוברת דרך המחנכים, אבל הצלחת החינוך עוברת דרך הבית, ובתי הספר ייכשלו אם לא יהיה ליווי מתמיד של משפחות התלמידים. אף ילד, אף בית ספר, אף קהילה ואף יישוב אינם צריכים לשלם בעתידם על תנאי פתיחה קשים. יש בישראל פער אדיר בין בתי הספר החזקים לחלשים, שמנציח ומעמיק את הפערים החברתיים, ומעביר אותם לדור הבא. באמצעות תוכנית חינוך לאומית של טיפול אישי בתלמיד והשקעה מרוכזת בבתי ספר וביישובים שזקוקים לקידום, ישראל צריכה להקפיץ למעלה את מי שהושארו מאחור.
לעולם של המאה ה-21 דרושים אזרחים מוכשרים, יצירתיים ורחבי אופקים. לא נכון לבחור, כפי שיש מי שטוענים היום, בין הקניית ידע לבין פיתוח חשיבה. שניהם דרושים כאחד. אנו צריכים לחזור ולפתח את העולם הערכי של הילד, את חוש הביקורת, האחריות החברתית והאזרחית שלו, את הסקרנות ואת היצירתיות שלו. בתי הספר צריכים לחנך את האדם כשלמות. קריסת האוניברסיטאות היא עוד סממן של משבר החינוך. עלינו להחזיר את המצוינות באוניברסיטאות הישראליות ליושנה – לאפשר לסטודנטים חינוך מסובסד, ולאלה שאין להם יכולת, חינוך בחינם. יש צורך להנהיג שיעורי חובה במדעי הטבע והחיים לכל אלה שלומדים מדעי הרוח והחברה – ושיעורי חובה במדעי הרוח והחברה לכל מי שלומד מדעי הטבע והחיים. השאלות החברתיות של ימינו דורשות ציבור שיש לו כלים להתמודד עם המורכבות של העולם.

יהודים ויהדות – דיאלוג במקום קיטוב
יש – וימשיכו להיות – בישראל מחלוקות פוליטיות, מתחים בין השקפות שונות וויכוח על מקומה של הדת בחיים הציבוריים. אך השסע בין דתיים לחילונים בישראל טופח והועצם מעבר למידותיו הריאליות מסיבות לא ענייניות ובשל אינטרסים פוליטיים של גורמים שהפקיעו לעצמם את הזכות לדבר בשם המגזרים. אסור שהשיח הדתי-חילוני בישראל יתנהל כ"הורדת ידיים". אפשר למתן את המתחים, להגיע להסכמות ולנהל דיאלוג אחר בין הקבוצות.
לכל קהילה יש זכות לבטא את יהדותה בדרכה. לכל אדם באשר הוא יש זכות לבחור את הדרך שבה הוא מתחתן ונקבר. אלה הם הרגעים האינטימיים ביותר במעגל החיים, ויש לאפשר לכל אדם לקיים טקסים אלה לפי אמונתו. התנועה הירוקה תתמוך בשמירת יום השבת כיום מנוחה – יום בשבוע בעל אופי קהילתי ותרבותי, בו לא תהיה פעילות עסקית ומסחרית, אך תתקיים תחבורה ציבורית, ומקומות בילוי ומוסדות תרבות יישארו פתוחים. למסורת הדתית יש הרבה מה ללמד אותנו על חיים בני-קיימא, על שימור העולם הנברא, על צניעות ועל סולידריות. מנהגים הנטולים מן המסורת, כמו קביעת השבת כיום מנוחה בשבוע, אינם רק מצווה דתית, אלא גם ערך חברתי ומוסרי. השבת היא רק דוגמה אחת לאופן, שבו ראיית העולם הדתית וראיית העולם הסביבתית וההומניסטית עשויות לפגוש זו את זו.

שוויון ושונות במדינה דמוקרטית
מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. השפה העברית, התרבות העברית, הזהות היהודית, החגים והקשר המיוחד עם התפוצות היהודיות בעולם – כל אלה מבטאים את מהותה זו של ישראל. בה בעת חייבת ישראל להיות בית לכל אזרחיה. לא צריכה להיות סתירה עקרונית בין שתי הגדרות אלה. האזרחים הערבים בישראל מופלים לרעה וסובלים מאי-צדק כלכלי, חברתי וסביבתי. זוהי מציאות בלתי נסבלת כאשר עשרות אלפי ישראלים חיים ביישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ומים זורמים, ואחרים סובלים מהפליה בהקצאת קרקעות למגורים ולחקלאות, מתת-פיתוח של תשתיות פיזיות, מאפליה בשוק העבודה, במערכת החינוך ובאקדמיה.
בדמוקרטיה יש זכויות קיבוציות למיעוטים וזכות לשמר ולפתח את המורשת התרבותית שלהם. מערכת החינוך הערבית זכאית ללמד ולקדם את התרבות וההיסטוריה הפלסטיניות והערביות, כמו כל בתי הספר במדינת ישראל, לצד ליבה משותפת שמבטאת את הערכים המשותפים לכל אזרח במדינה.
למרות שיפורים מסוימים שחלו בשנים האחרונות טרם הסתיים מאבקן של קבוצות רבות לשוויון ולסגירת פערים. גם במאה ה-21 עדיין מודרות ומקופחות הנשים בישראל בתחומים רבים. התנועה הירוקה תגבש תוכנית חומש לשינוי מעמד הנשים בישראל, למניעת אפליה ולהבטחת ייצוג הולם.

כן רב תרבותיות – לא סקטוריאליזם
החברה הישראלית היא רב-תרבותית. יש בה דתיים וחילונים, יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים. הרבגוניות התרבותית היא נכס, והיא שעושה את ישראל למדינה מרתקת, מאתגרת ומפרה את הדמיון. עם זאת אסור שרב-תרבותיות תהפוך לסקטוריאליזם, ומדינה מגוונת אינה שם נרדף למדינה משוסעת ומקוטבת. הנזק של הגישה הסקטוריאלית הוא אובדן היכולת של הקבוצות השונות לנהל דו-שיח ממשי זו עם זו, והגרוע מכול: לשלב כוחות בעיצוב העתיד המשותף שלהן כחלק מחברה אחת. האיבה, חוסר הסובלנות וההתבדלות המגזרית משתקים את יכולתה של המדינה לנהל מדיניות לטובת החברה כולה.
עם זאת, רחוק מכותרות העיתונים ומהצהרות הפוליטיקאים, שמקצינות את ההבדלים, יש במקומות שונים ברחבי הארץ אנשים שמתעייפים ממה שמפריד, ומחפשים את מה שמאחד. התנועה הירוקה היא אחת מן המסגרות הבולטות לכך, והיא מבשרת על האפשר. כולנו אזרחים. כולנו "בעלי מניות" בחברה, שיש להם עניין בהצלחתה. כולנו ילדים של הורים, והרבה מאתנו הורים של ילדים. כולנו דואגים לעתיד, וכולנו קשורים לפיסת הקרקע הזאת, שיותר מדי נלחמו עליה, ופחות מדי שמרו עליה. עתידנו משותף. נשגשג ביחד – או לא נשרוד בכלל.
יש צורך בדיון פתוח ודמוקרטי בין הקבוצות בחברה ובערוצי הידברות על המשותף בינינו, בלי לכפות דבר זה על זה ובכבוד הדדי. יש ערכי יסוד שהם הבסיס לשותפות שלנו – ותוכנית הליבה בבתי הספר של כל הקבוצות והזרמים היא ביטוי חיוני לטיפוח המכנה המשותף. שלא כמו אלה המאמינים שדמוקרטיה היא משחק כוח, שבו כל רווח של צד אחד הוא תבוסה של הצד השני, התנועה הירוקה סבורה שדמוקרטיה אמיתית דורשת שיח הוגן ושוויוני בין כל חלקי החברה, על מנת להגיע להסכמות המקובלות על כולם לאור היעדים המשותפים.