ככל שמתקדמות מערכות החינוך הטובות בעולם ומאצילות אחריות אל בתי הספר- מפתחים אלה תכניות ייחודיות. ככל שהתכניות ייחודיות כך נדרשת להם הערכה ייחודית, כלומר פנימית ופחות מבחנים חיצוניים ספציפיים.

ישנם שני סוגים עיקריים של הערכה: הערכה מסכמת והערכה מעצבת. הראשונה נותנת ציון סופי (בדר"כ מספרי) על ביצוע, והשניה אמורה לסייע ללומד ולכוונו בדרך עבודתו.

דבריו של קן רובינסון ("לצאת מהקווים", 2013) בנושא זה: "הערכות מעצבות ומסכמות שתיהן בעלות תפקיד חיוני בעידוד תחום הוראה ולמידה רחב, בשיפור איכות ההישגים ובהבטחת שיווי משקל בריא בין ידיעה עובדתית ובין דרכי למידה גמישות ופתוחות יותר, שכולן נחוצות לחינוך היצירתי. מערכי הערכה ארציים נוטים להדגיש את ההערכה המסכמת. משתמשים בה כדי לקבוע באיזו מידה בית הספר עצמו ממלא את תפקידו לעומת בתי ספר אחרים. תוצאות ההערכות הלאה משפיעות על מעמדם הציבורי של בתי הספר, על מימונם ולפעמים אף על הישרדותם. בהכללה אפשר לומר שההערכה הארצית מדגישה "תוצאות מדידות" ומתמקדת בבחינת יכולתם של התלמידים לחזור על ידיעות עובדתיות ובכישורים שאפשר למדוד אותם מדידה השוואתית. בד"כ אין היא מתחשבת ביותר בחקרנותו של התלמיד ולא בחשיבתו המקורית ובחדשנותו".

מה קורה היום בישראל?

המדידה המסכמת, המתבססת על מבחנים כתובים, שנערכת באופן מאסיבי ומעצבת תרבות בית-ספרית מודדת, נוטלת מבית-הספר את האוטונומיה שלו, ואי לכך גם את יכולתו להיות יצירתי וחווייתי – עבור התלמידים והמורים כאחד.

בתי-ספר הוקמו במרוצת השנים לא בכדי שימדדו אותם, אלא בכדי להשכיל את הילדים ובני הנוער. אצלנו התהפך הגלגל: עוסקים במדידות ללא הרף מבלי לזכור את שחינוך הוא הרבה מעבר הצלחה במבחני ידע.