יש לחלק את סוגיית הפערים לפער בתוך בתי ספר ולפער בין בתי ספר. בישראל – הפערים הגדולים ביותר הם ללא ספק בין בתי ספר.

מערכות החינוך הטובות בעולם מקצות לבתי הספר תקציב דיפרנציאלי (משתנה) בהתאם לצרכים של כל בית ספר, כלומר ביחס לסיכויים של התלמידים בו להצליח. ככל שהסיכויים נמוכים יותר, כך התקציב גדול יותר – וזו בפועל "העדפה מתקנת" . קיימים הבדלים במידת התמיכה בהעדפה המתקנת אך לא בעצם נחיצותה.

מדובר בתקציב שוויוני – כלומר פועל לאור ערך השוויון. ההבדל בין שווה ובין שוויוני: שווה אינו שוויוני אלא להיפך – תקציב שווה לכל ילד פירושו הנצחת הפערים והעמקת אי השוויון.

הקצאה שוויונית אפקטיבית קשורה בקשר הדוק עם מבנה מערכת. ככל שהמערכת שקופה יותר וגמישה יותר – כך קל יותר להקצות נכון את המשאבים ולהגמיש את ההקצאה במידת הצורך.

ברוב המדינות התקצוב ניתן במטבע – ישירות לניהול בתי הספר. עובדה זו כמובן מותנית בכך שבתי הספר יודעים לתפקד בניהול עצמי (ראו סעיף ניהול עצמי) אבל היא סוגיית מפתח להבנת משמעותה של הקצאה שוויונית. מבלי להעמיק במפתחות תקצוב ושיטות תקצוב נאמר כי הקצאה במטבע היא ההקצאה הרלוונטית ביותר להתמודדות עם פער באיכות החינוך בית בתי ספר. כדי להסביר את זה רצוי להכיר את המצב בישראל ואז לחזור לנעשה במדינות המובילות.

מה קורה היום בישראל?

בשל ריכוזיות המערכת בתי הספר לא מקבלים שקלים אלא שעות הוראה. המדינה היא זו שמשלמת ישירות למורים את השכר (גם אם בקרב חלק מהמורים בחטיבה העליונה זה מתבצע דרך הרשות המקומית). במצב שכזה כל ניסיון לתמוך באזורי פריפריה מתבטא בתוספת שעות על יסוד הנחה כאילו תוספת שעות שווה לתוספת איכות. אבל בפועל ככל שיש יותר שעות כך יורדת האיכות! היקף השעות הניתן בישראל גבוה מכל מדיניות המערב ואיכותן יורדת בהתמדה. מדוע? משום שככל שיש יותר שעות נדרשים יותר מורים וכך אין מנוס אלא להתפשר על רמתם. לטובת העניין נביא דוגמא – אם רוצה ישראל לחזק יישוב בפריפריה במקצוע ספרות, היא מוסיפה שעתיים ספרות לכל תלמידי היישוב. לפני התוספת עבדו 10 מורים לספרות שאותם בחרו מתוך עשרים מועמדים. מותר להניח שהנבחרים היו הטובים ביותר. כעת נדרשים עוד חמישה מורים ולא חל כל שינוי בביקוש להוראת הספרות לכן  בתי הספר יסתפקו בחמישה מורים פחות טובים. בעידן שבו איכות המורה הופכת חשובה מיום ליום (ראו סעיף הוראה חדשנית) יש לכך השלכה גדולה מאוד.

איכותה של שעת הוראה אינה נמדדת אבל אילו היה לנו מדד כזה – פערי האיכות בישראל היו נחשפים במלוא היקפם.

כדי לקדם צדק חברתי, כלומר טיפוח כישורים רלוונטיים תוך העדפת אלה שיותר זקוקים לכך, מוכרחים לשנות את השיטה, ולהעביר לבתי ספר שקלים, יחד עם אחריות על כוח האדם. כך יוכלו בתי הספר בפריפריה למשוך מורים טובים יותר כדי שילמדו שעות אפקטיביות יותר.

נכון להיום מערכת החינוך הישראלית, מבין 60 מדינות נמדדות – עומדת בראש טבלת אי השוויון. מצב זה פוגע באופן מהותי בכלכלתה ובחוסנה של ישראל כחברה סולידארית.

פערי הכישורים בישראל אינם רק בין יהודים לערבים או בין חילוניים לחרדים, אלא גם בין אזורי מרכז לאזורי פריפריה (שאינה בהכרח גיאוגרפית). ישנם תלמידים שהסיכויים שלהם להתקדם גבוהים, ורבים אחרים נועדו להישאר בעלי השכלה מצומצמת, אף אם לא בחרו בכך.

שיטת הבגרויות בישראל, שנועדה לתת סיכוי חברתי לכל תלמיד, מגבירה בפועל את הפערים:

בשל גודש בחינות הבגרות, שאין דומה לו בעולם המערבי, נדרשים כל התלמידים להתחרות באותה זירה, של תוצאות הבגרויות, חרף הסיכויים הנמוכים של אוכלוסיות שהזכרנו. מבלי להיכנס לערכן של בחינות הבגרות באופן כללי, המבוססים נהנים הרבה יותר משיעורים פרטיים ומורים טובים בכיתות, מאשר יוצאי השכבות המוחלשות. הם יכולים גם להרשות לעצמם השקעה מתאימה באבחונים פסיכו-דידקטיים המאפשרים להם התאמות בעת ההיבחנות.