hinsimpson

זאב דגני, מנהל התיכון התל אביבי 'גימנסיה הרצליה' החליט, בצעד נועז, כי לא ייצאו עוד משלחות מבית ספרו למחנות ההשמדה בפולין. כתחליף למסעות לפולין, אליהם יוצאים כמחצית מהתלמידים בכל שכבה, יערכו בבית הספר מסע של חמישה ימים ברחבי ישראל, בו ייפגשו התלמידים עם קבוצות אוכלוסייה שונות, ביניהן אנשים עם צרכים מיוחדים. אם לשפוט לפי התגובות עד כה, הרי שהמהלך התקבל בסך הכל בהבנה ובתמיכה.

למרות שלכאורה מדובר במהלך ניהולי סביר, בפועל מדובר מהלך חתרני של ממש בכל מה שקשור ליחסי בתי ספר בישראל עם משרד החינוך. על-פי המצב כיום אין באמת הבדלים משמעותיים בין בתי הספר: כולם לומדים לבגרות, למיצ"ב, כל בתי הספר מחויבים לאותם יעדים שנתיים, אותו נושא שנתי, אותם ספרי לימוד, אותו לוח לבן, כולם מתחילים ללמוד בשמונה בבוקר ומטפסים על אותו הר ולומדים אותו ערך באותו החודש. במערכת כזאת, כאשר מנהל אחד מפעיל שיקול דעת, בודק, ושם סימני שאלה – זה חריג למדי.

גם הדרך בה התקבלה ההחלטה של המנהל שונה מאוד, במובן החיובי של המילה. מנהל גימנסיה הרצליה קיבל את ההחלטה לאחר שהתייעץ עם הצוות החינוכי שלו ועם הנהגת ההורים, שני הצדדים השותפים למעשה החינוכי. הוא לא ראה את ההורים כאויבים, הוא לא נבהל ממגוון דעות, הוא הבין שיש לו שותפים בעלי זכות מלאה להביע עמדות והקשיב להם. הקשיב והחליט.

איך יתכן שתהליך כל כך הגיוני, שהביא לתוצאה ראויה עבור ההורים והתלמידים של גימנסיה הרצליה, הוא כל כך חריג בישראל של 2016? מדוע מרבית מנהלי בתי הספר אינם מעורבים בהחלטות המשמעותיות הקשורות לתלמידיהם? רוב ההורים אולי לא יודעים, אבל מרבית ההחלטות המשמעותיות יותר והמשמעותיות פחות של מנהלי בתי הספר, מופקעות מידיהם והינן נחלתם הבלעדית של שר החינוך ופקידי משרדו.

המנהל אינו רשאי לבחור את הצוות החינוכי בבית הספר, ומרגע שנקבע סגן/נית מנהל אין מי שיזיז אותו ממקומו, גם לאחר שהמנהל מתחלף. המנהל אינו רשאי לקבוע אילו תלמידים יקבלו התאמות בבחינות הבגרות, מה אורך השיעור וההפסקה, מועדי החופשות, הפרקים שנלמד בספר בתנ"ך, השיר, הספר, המחזה שנצפה בו ועוד ועוד. הסיבה האמתית היא פחד. פחד של כולם, החל ממשרד החינוך, דרך המנהלים וכלה בהורים. פחד להחליט.

מערכת החינוך חייבת לחבק את אלו שמעיזים. מנהלי בתי הספר צריכים לקבל את מלוא הסמכויות לנהל. הם צריכים לעשות זאת תוך הקשבה להורים ולהתאים את תכניות הלימודים לבני האדם הקטנים שיושבים בכיתות. זו הדרך היחידה לשקם את מערכת החינוך שלנו ולהפוך אותה רלוונטית לעידן בו אנו חיים.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "חינוך ישראלי"