2jpg

הפצעים שדורות של תלמידים חווים כבר במשך שנים רבות במערכת החינוך הישראלית. וממה נגרמים הפצעים? מבעיות שמשרד החינוך לא מנסה לפתור.

כבר שנים רבות מבוססת מערכת החינוך שלנו על מבחני בגרות. מאז היותי בכיתה א, כל מה שנדרש ממני כתלמידה היה לשנן חומר. לא באמת הבנתי את מה שאני לומדת, שיננתי את החומר כמו תוכי במטרה להצליח במבחן ולהוציא ציון טוב. הרי "אם לא יהיו לי ציונים טובים, איך יהיה לי עתיד?” אז אכן שיננתי ושיננתי וגם הצלחתי להוציא ציונים טובים סך הכול, אך אם תבקשו ממני למנות עכשיו את הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה… תשכחו מזה!

הזמן שלקח לחומר להישכח ממוחי היה מהיר יותר מהזמן שהקדשתי כדי ללמוד אותו. במקום באמת להבין את החומר, אני משננת אותו במשך שעות רבות, שעות שאותן הייתי יכולה לנצל לתחביבים, לספורט, לבניית האישיות שלי כאדם, ולא כתלמידה, להנאה מהחיים וליצירת חוויות משמעותיות בחיי.

אבל לא, אני מבזבזת את הזמן על "למידה". תאמינו או לא, אבל נבחנתי כל כך הרבה פעמים על אותו חומר, ובכל פעם מחדש הייתי צריכה ללמוד אותו כאילו אני נתקלת בו בפעם הראשונה (אממ… בעצם אני זוכרת משהו על הורדוס… הוא היה יווני או משהו, לא?)

ולא רק זאת, אני גם מגיעה לעתים קרובות למצבים של בכי מתמשך, כעס, עצב, ירידה משמעותית בשמחת החיים וכל כך הרבה תסכול על הפער הקיים בין מה שהייתי רוצה שיהיה במערכת החינוך לבין מה שהיא מציעה לי עכשיו.

וזו לא הבעיה היחידה, קיים עוד עניין ממש לא נחמד, שהוא פשוט – שעמום מוחלט מהשיעורים. למה לא חושבים על הוספת שיעורים שיתנו לנו קצת יותר ערכים ולמידה לחיים? אולי על התמודדות עם בעיות בחיי היומיום, על מגדר, על תקשורת בין אישית טובה, על בריאות ותזונה נכונה ועוד כל מיני דברים שחשובים בעיניי לפחות באותה מידה כמו לדעת על עקרון הכרעת הרוב או להכיר את השירה של ביאליק. אז למה לא לומדים מקצועות מעניינים ולא פחות חשובים אלה? בגלל המטרה הכל כך חשובה! המטרה שאומרת שאם אין לך בגרות מלאה אתה כלום. אז מה כן עושים? רצים ורצים עם החומר, משתעממים ומכבים את הסקרנות שבי ואת הרצון שלי ללמוד. ומה נשאר? הלמידה הרובוטית…

חוסר העניין בחומר הלימודי הוא רב כל כך שאפילו המורים משתעממים ללמד אותו, כי זה מה שהם נדרשים לעשות על פי משרד החינוך. אין להם שום חופש בחירה בהוראה שלהם, רק כבלים. את התסכול שהם חווים בגלל ההוראות מלמעלה הם משדרים לנו, לתלמידים.

אז נכון… ייקח לא מעט זמן כדי לשנות את שיטת הבגרויות והמבחנים, אבל בינתיים לפחות תאפשרו לנו, לתלמידים, להראות לכם ולעצמנו מה אנחנו "שווים" לכאורה, ומה “הבנו” במשך כל הזמן הזה שהשקענו. אני יודעת שאם היה לי זמן רב יותר כדי לעשות את הבחינות, הציון שלי היה עולה משמעותית, ואם למורים היה יותר זמן ויכולת לתת לנו כלים להתמודדות עם השאלות בבגרות היינו מצליחים יותר. אנחנו התלמידים חווים תסכול כשאנחנו יוצאים ממבחן בהרגשה שיכולתי יותר, שידעתי יותר ממה שכתבתי, שנכשלתי סתם כי נלחצתי, שפספסתי סעיף רק כי היה לי "בלק אאוט" ובקיצור אין סוף סיבות לכישלונות שבאמת אינן מוצדקות.

אני די בטוחה שתוכן הדברים שלי מוכר לכם, ושגם אתם חוויתם או חווים תחושות דומות לשלי. אז בואו נחזיק אצבעות שבשלב מסוים התלמידים בארץ יהפכו להיות מוּרְוָוחי משרד החינוך ולא נפגעיו.