'ניהול עצמי' במערכת החינוך בישראל

 

בית ספר בניהול עצמי

ניהול עצמי משמעותו מעבר ממוקד שליטה חיצוני למוקד שליטה פנימי.

ביחסי בית הספר עם המערכות הדומיננטיות לגביו – משרד החינוך והרשות המקומית – מתבטא המעבר בהיפוך המשולש:

משמעות השינוי הוא מעבר ממצב שבו בית הספר בתחתית המשולש, ו'המשרד' ו'הרשות'

מעליו , למצב שבו בית הספר עומד בראש, ותפקיד 'המשרד' ו'הרשות' הוא ליצור את התנאים האופטימליים להצלחתו.

 

בית ספר בניהול עצמי, ע"פ הגדרת משרד החינוך, הוא בית ספר הנהנה מגמישות מירבית בשימוש במכלול המשאבים העומדים לרשותו, לשם שיפור וקידום הישגיו הפדגוגיים.

ממרכוז לביזור במערכת החינוך

מערכת החינוך הממלכתית בישראל, כמו המערכת השלטונית בכללה, התפתחה כמנגנון ריכוזי, המרכז בידיו את הכוח, הסמכות והמשאבים לקבלת החלטות ברמה המדינית והביצועית כאחד. קליטת עלייה, צמיחה דמוגרפית מואצת, גידול בדרישה לחינוך, אמונת המדינה בתפקידה ויכלתה של מערכת החינוך להוות כור היתוך לאומה המתהווה, הצורך ביצירת שיוויון הזדמנויות – כל אלה הביאו להתערבות ושליטה של המדינה באמצעות פיתוח מנגנוני ניהול ארגון ופיקוח.  בישראל, כמו במדינות רבות, הגיעו למסקנה שסטנדרטיזציה ובירוקרטיה ריכוזית אינן מביאות לשיוויון המיוחל, אלא מעוררות הרגשת ניכור אצל האזרח ומקשות על בתי ספר להגשים את יעדיהם החינוכיים. צוות בית הספר, במצב זה, חש עצמו כ"מתחזק פדגוגי", כ"זרוע ממסדית", שאינו יכול לממש את הפוטנציאל היצירתי והמנהיגותי שבו ופועל ברמת מוטיבציה נמוכה. תוצאה נוספת של בירוקרטיה ריכוזית היא פער עמוק בין סמכות ואחריות, הן ברמת השדה והן ברמת המטה, המוביל לעמימות והתנערות מאחריות.

ביטויי אי הנחת מהמערכת הריכוזית בישראל ובחינת מהלכים לשינוי מופיעים החל משנות ה 70 המוקדמות:

1972

ועדה בראשות שר חינוך דאז, יגאל אלון, מתייחסת להיעדר המוטיבציה, האדישות והמרירות בקרב המורים, ומביעה חשש שהריכוזיות השלטונית תביא גם את המסורים שבקרב המורים לאיבוד עניין והימנעות מאחריות. הועדה ממליצה לעודד אוטונומיה של מורים בתחומים מסויימים.

1973 – 1981

מאמצים ומהלכים להגברת האוטונומיה של בתי הספר בתחום הפדגוגי.

הבחנה בין לימודי חובה; בחירה; רשות.

1989

דן ענבר (בי"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית) מפרסם מאמר תחת הכותרת:

"זכות ללא אפשרות" – האם אוטונומיה אפשרית במערכת ריכוזית? לטענת המחבר הנסיונות לביזור סמכויות לרמת השדה נכשלו מכיוון שבעלי הכוח (כולל מפקחים ושרשרת הממונים) מסרבים לוותר על כוחם ולהעניק ממנו לבתי הספר.

1992-3

ועדה לבתי ספר בניהול עצמי, הממליצה לפעול לשינוי מהותי של המצב הקיים. הועדה מבהירה שבית ספר בניהול עצמי פועל במסגרת מדיניות החינוך הממלכתית וסדרי עדיפויות של הרשות המקומית (אם וכאשר הוגדרו), ומתייחס למאפיינים ולצרכים הייחודיים של האוכלוסייה אותה הוא משרת (תלמידים, הורים, קהילה).

עיקרי המלצות הועדה: 

  • בית הספר בניהול עצמי יתוקצב באמצעות 'סל לתלמיד'. הסל יכלול את מרבית סעיפי התקציב המיועדים לתלמיד, למורה ולבית הספר.
  • הסל יהיה שוויוני, פומבי ודיפרנציאלי.
  • בית הספר יתנהל כמשק כספים סגור, במסגרת תקציבית שנתית כוללת. לבית הספר תינתן גמישות בהפעלת תקציב ויכולת המרה בין סעיפיו.
  • בית הספר יהיה מוקד האחריות והסמכות לתכנון פדגוגי, הכולל:
    • הגדרת חזון בית ספרי; מטרות ברורות וממוקדות; תכנון הלימודים ותכניות
    • לימודים כנגזר מהמטרות; קיום משוב בית ספרי.
    • כל זאת בזיקה למטרות החינוך ולתכנית הלימודים הרשמית.
  • למנהל בית הספר יורחבו סמכויות בתחום כוח האדם.
  • תפקיד הפיקוח יתמקד בייעוץ, תמיכה והכוונה של בית הספר.

 

ראוי לציין שבישראל כמו במדינות אחרות בעולם, המעבר מאורינטציה ריכוזית לאוריינטציה ביזורית במערכת החינוך, מושפע גם ממושגים ותפיסות בסקטור העסקי:

  • הגדלת יעילות ואפקטיביות
  • שיתוף עובדים מהדרג המבצע בהחלטות
  • תחרות בין בתי ספר
  • אסטרטגיה שיווקית
  • מדדי הערכה
  • ראיית התלמידים וההורים כלקוחות

יישום המעבר לניהול עצמי של בתי ספר בישראל נעשה בשלבים:

1996

פרויקט ניסוי, אשר כלל בראשיתו 9 בתי ספר ושנה לאחר מכן 35 בתי ספר נוספים. בתי הספר נבחרו ע"פ התאמתם למימוש התפיסה: מנהיגות מקצועית, בעלת ניסיון, עצמאית ויזמית; מסורת מוצלחת של צוות בית הספר בהובלת שינוי; אמון והערכה ביחסי בית הספר וסביבתו.

במסגרת הניסוי נבחרה רשות מקומית אחת – ירושלים, שנכנסה לתכנית בשנת 1997, כדי ליצור את המודל הרשותי.

1998

מניסוי למדיניות: שר החינוך יצחק לוי מכריז על מדיניות של מעבר לניהול עצמי של בתי ספר, שבמסגרתה כל בתי הספר היסודיים יעברו לניהול עצמי, במהלך 7 שנים. ההצטרפות לתכנית נעשית ע"פ המודל הרשותי: כניסת רשות מקומית וכל בתי הספר שבתחומה כמכלול, בתהליך הדרגתי (בהתאם למספר בתי הספר).

2004 

יושמה תפיסת הניהול ללא מעורבות משרד החינוך, ביוזמת חלק מהרשויות המקומיות, באופן אקראי, וללא מערך מקצועי מלווה. לכך התייחס מבקר המדינה בדו"ח משנת 2008:

"בפועל התהליך שהחל משרד החינוך לקדם בסוף שנות התשעים של המאה העשרים תוך הגדרת עקרונותיה של מדיניות הניהול העצמי, יעדיה ושלבי יישומה המפורטים הלך ונזנח משנת 2004 ואילך בלא שמטה משרד החינוך ביצע הערכה מסודרת באשר לתוצאות יישום המדיניות ובלא שהמשרד קיבל החלטה מפורשת בעניין."

2010

קיבל מטה משרד החינוך החלטה מחודשת ליישם את הניהול העצמי ונערך לכך באמצעות הקמת מערך מקצועי ולוגיסטי במטה ובמחוזות – הקמת מינהלת ניהול עצמי ומינוי בעלי תפקידים בכירים ליישום המעבר במחוזות.

2015

מתוך דוח של מרכז המחקר בכנסת:

בישראל מעוגנת התוכנית למעבר בתי-הספר היסודיים לניהול עצמי בהחלטת ממשלה משנת 2011

ובחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2014 בו נקבעו עקרונות המדיניות ומודל היישום. מכאן עולה

כי רפורמה מרכזית בתחום החינוך בישראל, שיש לה השלכות ארגוניות, תקציביות ופדגוגיות, וכן

השלכות על יחסי בית-הספר עם המערכות הדומיננטיות לגביו (משרד החינוך והרשות המקומית),

אינה מוסדרת כלל בחקיקה ראשית של הכנסת או בחקיקה משנית. נראה כי יש מקום לבחון האם

האתגרים הניצבים בפני רפורמת הניהול העצמי קשורים להיעדר הסדרה זו.

 

מידע נוסף מאתר משרד החינוך: http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/NihulAtzmi/medinyut/eqronot_hamedinyut/perek_01.htm

דוח מבקר המדינה על אי יישום המדיניות:

http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_336/078c558b-20f8-4814-addc-f99afb44f5e9/110-schools.pdf

מרכז המחקר של הכנסת: מעבר בתי-ספר לניהול עצמי – הסדרה והיבטים ארגוניים אפריל 2017

https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03963.pdf