טור אישי – ניר רוה*

מבוגרים הם ילדים עם מסכות.
"ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר" (יאנוש קורצ'אק).

באחד מימי השבוע לקחתי את יואב, בני בן ה 2.5, לגן. גשם סוחף, אני קושר את יואב מבעד ל 30 השכבות שהפכו אותו לדובי קטן, דובי לא לא, אם נשפוט לפי מצב רוחו, ותוהה מה לעשות עם צלחת הקורנפלקס שהתעקש לקחת, גדושה עד אפס מקום, שעתידה להרטיב את כולו ולשלוח מבטי "חוסר אחריות" מהגננות. "אני יכול לשפוך קצת", שאלתי, כן, אמר. שפכתי ונפתחו שערי שמיים של דמעות ופרכוסי כעס כמו שרק ה-terrible two יודע לעשות. הסברתי כמו איש חינוך אך הרגליים שבעטו לי בכיסא לא כ"כ הקשיבו, העליתי אוקטבה וכמובן זה לא עזר. ואז מבעד לדמעות "בא לי חיבוק" הוא אמר. עצרתי, חיבקתי, חייך והשאר היסטוריה.

נסעתי לעבודה, מתכנן את היום בפקקים ושמח על הזמן שיש לי לנוח עם איזה קפה. כשהגעתי, חכתה לי הפגישה הדחופה שלא ידעתי עליה, זועמת, מאשימה וצועקת, התחשק לי לשבור עליה כיסא. נזכרתי ביואב, נזכרתי בקורצ'אק, התקשרתי לזוגתי לחיבוק טלפוני, חייכה והשאר היסטוריה.

אמפתיה כחבל ההצלה של "האני"
בסיפור החסידי "איש חסיד היה", מסופר על הרב אריה שהיה הולך לרופא עם אשתו כשחשה לא בטוב, נכנס לרופא ואומר "הרגל של אשתי כואבת לנו" (מתוך הקדמה לספר "השבתו של העצמי").
בהקדמה לספרו של היינץ קוהוט, "השבתו של העצמי", מגדיר דוד קיטרון את האמפתיה כ"חמצן הפסיכולוגי" של האדם. אמפתיה היא יכולתו של האדם "להכנס לעורו" של האחר, להכיר במציאות האובייקטיבית שלו ללא שיפוט ומתוך הבנה שזו המציאות בתוכה הוא חי. קרל רוג'רס קרא לזה "יחס חיובי לא מותנה". ההכרה במציאות הסובייקטיבית של יואב לדוגמא, מציאות בה 10 טיפות חלב שנשפכו, שקולות להתפרצות הר געש, הכרחית משלושה היבטים:
א- היא מאפשרת ליואב להרגיש שהוא ראוי ל"מאמץ האמפתי".
ב- היא נותנת ליואב את הלגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש ובכך למעשה, מניחה שמותר לו להיות הוא.
ג- היא מאפשרת לי להבין באמת למה יואב זקוק באותו רגע, מה הסיפור שהכעס מספר לי ומה התפנית בעלילה שאני כאבא יכול לייצר.
אמפתיה אינה באה לנו בטבעיות, אנו חיים את זוויות הראייה שלנו ומפרשים את העולם על פיהן, לכן, אימוץ ראייה אמפתית הוא שריר שיש לאמן, לתרגל שוב ושוב מתוך כוונה.

לשנות את הסיפור
אנחנו מספרי סיפורים לפרטי פרטים, חלקם סיפורים גדולים, חלקם סיפורים קטנים, אך כוחם הגדול אינו בעלילה בהכרח, כי אם בעובדה שאנחנו בכלל לא יודעים שהם סיפורים. במשך שנים בונה לעצמו האדם סיפור דרכו הוא מפרש את המציאות. אפקט פיגמליון הידוע הוא הוכחה ניצחת לכך. במחקרים שנעשו הוכח שהסיפור שמורים מספרים לעצמם על תלמיד זה או אחר, הופך במהרה לנבואה שמגשימה את עצמה, ללא קשר לנתונים "אובייקטיבים". איש החינוך המעוניין לשמש כ"מורה דרך" לילד, חייב ראשית להבין מה הסיפור:
-מה הסיפור שהילד מספר על עצמו.
-מה הסיפור שהוא המורה "מחזיק" על הילד.

במקרים רבים, ילד לא ינדב את הסיפור, או שלא יידע בעצמו להמשיג אותו. כאן יידרש המורה לשריר האמפתיה, לראייה נקייה המזהה את זווית הראייה של התלמיד, את הסיפור אותו הוא מספר ולא פחות מכך, ראייה אמפתית של הסיפור שהוא עצמו מספר על התלמיד. כיוון שכולנו ילדים עם מסכות, אנחנו בורחים מהלא נעים, לא נעים לנו להודות שיש ילד שפשוט מעצבן אותנו, לא כ"כ ברור לנו למה, אבל הוא פשוט "מביא לנו את הסעיף", ראייה אמפתית פנימה תאפשר לנו להודות בכך ולהתערב גם לנו בעלילה, לפני שנוכל לשנות לתלמיד את "הסיפור".

יש הרבה סיפורים שילדים מספרים בבית ספר, לרוב הם סיפורים בני 2-3 מילים או אפילו ללא מילים בכלל.
"אני לא יכול" יכול להפוך ל"אני פוחד להיכשל", " פוחד שיכעסו עלי", "נכשלתי כבר מספיק".
"משעמם לי "יכול להפוך ל "קשה לי".
"תעזוב אותי" יכול להפוך ל "אני זקוק ולא יודע איך להגיד את זה".
"נמאס לי כבר מהילד הזה" יכול להפוך ל "הילד הזה מפגיש אותי עם חוסר האונים של עצמי, אני פשוט לא יודע מה לעשות".
ובעיטות בגב הכיסא באוטו יכול להפוך ל "היה לי בוקר קשה אבא, תן לי איה חיבוק מנחם".

תד"ר – תצפית, דיאלוג ורפלקציה
לאחרונה, בעקבות עבודה רבה עם מורים, מצאתי כלי פשוט לתרגול עם המורים – "מאמץ אמפתי": תצפית, דיאלוג ורפלקציה. שלושת הכלים הללו הם הלחם והחמאה של ההתכווננות האמפתית.

התצפית מאפשרת לנו להבין את הסיפור בהקשרים שונים ללא ידיעתו של הילד. היא כוללת הסתכלות על דפוסי ההתנהגות, הלמידה והתגובה, שיחד מספקים לנו את היכולת להרכיב תמונה ראשונה של מנגנוני הפרשנות של הילד למציאות סביבו- לזהות מה הסיפור.

הדיאלוג הוא הכלי המהותי ביצירת הקשר וביכולת שלנו לסייע לילד "לשנות את הסיפור". בספרו "החופש ללמוד" מגדיר קרל רוג'רס את הדיאלוג האמפתי כתנאי ליצירת מגע אנושי אמיתי בין בני אדם, "להקשיב לאדם ולא רק למילותיו". החוויה הראשונה שארצה לספק לילד באמצעות הדיאלוג היא שאני מבין באמת מה זה אומר להיות הוא. דמיינו אתכם יושבים מול אדם שאתם יודעים שבאמת מבין אתכם. אדם שיודע לזהות את המחשבות הכמוסות והלא נעימות שיש לכולנו ולמרות זאת אינו שופט אלא מכיל. לא בכדי נאמר שדיאלוג אמיתי מנכיח את קיומו של האדם בעולם. לאחר שהילד יחווה אתכם כמקשיבים אמפתיים, תוכלו, בעיקר באמצעות שאלות, לקלף את הבצל, להטיל ספקות קטנים בסיפור שהוא מספר לעצמו, ולהציע אלטרנטיבות.

ברפלקציה כוונתי לאותו אני קטן שמשמש כמצלמה המצלמת אותנו מהצד ומספקת לנו תובנות על עצמנו. היא זו שתוך כדי שיחה תאותת לנו לחזור להקשבה לא שיפוטית, תציע לנו עצות במשחק השח מט שאנחנו מנהלים על הסיפור של הילד והסיפור שלנו, ותאפשר לנו להמשיך ולדייק את אופן הסיוע שעלינו לספק לילד. רפלקציה לאחר מעשה תאפשר לנו להמשיג, להתבונן מחדש ולשאול האמנם? היא אינה פריווילגיה, אלא חובה מוסרית שלנו כאנשי חינוך.

תד"ר בית ספרי
בטור הקודם שכתבתי לבוחרים בחינוך: "תדאג למורים והילדים יהיו בסדר", דיברתי על נחיצותה של גישת "המורים תחילה". כל שפה בית ספרית ראוי שתשאל ראשית האם המורים דוברים אותה ראשית כילדים, כלומר האם הם נהנים מאמפתיה בעצמם. לאחר מכן יש ליצור תשתית של שגרות בית ספריות המאפשרות למורים להיות בתד"ר ביומיום, ולשם כך הם זקוקים להכשרה בשימוש נכון במרכיבים היוצרים תרבות אמפתית:

תצפיות – בית ספר יכול וצריך לאמץ שגרת תצפית בה מורים מתצפתים על ילדים במרחבים השונים. בהפסקה, בכיתה (וכך לשלב צפייה ולמידת עמיתים), בשיעור התעמלות, מוסיקה או בכל מרחב בעל מאפיינים ייחודיים.

זמן לשיח אמיתי עם הילדים – דיאלוג מתרחש בערוצים פורמליים ובלתי פורמליים בבית הספר. לשניהם יש לאפשר מקום. שיחות אישיות קבועות ומובנות במערכת לצד התכווננות לשיח ספונטני עם הילדים. כיוון שהתודעה שלנו זקוקה להתכווננות יש להכין צ'ק-ליסט, רשימה מכוונת למורה הכוללת את המרכיבים השונים עליהם הוא יכול להסתכל. שפת גוף, הימנעות, טווח קשב, תגובה אל מול תסכול, הם רק מקצת הדוגמאות. שימוש באותה תצפית במרחבים שונים יכול גם לייצר תמונה מפתיעה וגם לשמש פתח לשינוי בהסתכלות המורה על התלמיד- חלקים שונים מהסיפור, שלא נראו עד עתה, יתגלו וישמשו כגשר מחודש.

זמן לרפלקציה – העבודה מאחורי הקלעים של המורה היא חלק מהותי שבמקרים רבים אינו מקבל את הזמן ותשומת הלב הראויה. ניתן לחלק אותה למספר מרכיבים:
עבודה פדגוגית-דידקטית
עבודה על האני המורי
ישיבות צוות
חשיבה על "סיפורי הילדים" ודיוקם
קשר עם הורים

לדעתי, מתן כלים ובראשם זמן ראוי למרכיבי העבודה מאחורי הקלעים, יכולים לחסוך זמן יקר ומשאבים בחיי היומיום בבית הספר ולכן ניתן לעשות שימוש מושכל ומדויק בתקני השעות העומדים לרשות מנהל בית הספר.

בסופו של יום זו בחירה של תעדוף משאבים וגם אומץ. כזה הנדרש כדי לקחת סיכון מתוך הבנה שהישגים אקדמיים הם תוצאה ולא מטרה והללו בוודאי ישתפרו ממילא כשבית ספר יאמץ שפה אמפטית.

אמפתיה קשה ללמד, אמפתיה צריך פשוט לתרגל.

*ניר רוה הוא איש חינוך, סמנכ"ל תוכן ופדגוגיה בחברת seisei , בעברו מנהל בתי הספר "הבית של תמר" ו-"דרך הילד" ושותף לתהליכי שינוי ברשויות בהובלת חינוך ישראלי. תושב כפר ידידיה ואבא לשלושה ילדים.

השארת תגובה